מה כל כך מפחיד בהתקף חרדה 

תופעת התקפי החרדה – כפי שעולם הרפואה עצמה מודה – היא אחת התעלומות הגדולות ביותר בהיסטוריה הרפואית המודרנית. מקור ההתקף לא ידוע כלל, פתרונות יעילים ובדוקים אינם בנמצא, וסיבת היעלמותו – במקרה שכך – גם לא ידוע, אך משנבין לפחות את מעגל התגובה שמאפיין את התקף החרדה נוכל בכך להתקדם צעד נוסף לקראת מציאת הפתרון.

ובכן, השלב הראשון בהתקף הוא תחושת חולשה כללית שאין לה אח ורע. מין חולשה כזו המתאפיינת בהרגשה שכל הכח המחזיק את האדם – הן פיזית והן נפשית - משתחררת ממנו באטיות אך בבטחה ועומדת להשאיר אותו חסר אונים במלוא מובן המילה.

השלב השני, כתוצאה מהחולשה האמורה, האדם מתחיל לפחד מאוד. וזה מובן ביותר: כיוון שהמח מפרשן את החולשה כאיום קיומי, היא מגייסת – כמו בכל איום קיומי אחר – את מיטב נסיונותיה כדי להיחלץ מהר ככל האפשר מהסיטואציה הקשה המאיימת על הישרדותה. במסגרת שלב זה, האדם מנסה לגייס במהירות ומתוך לחץ את כל מה שנדמה לו שיכול לשפר את המצב ולצאת ממקום ה'סכנה': הוא מנסה לקשר סיבה כזאת או אחרת להופעת החולשה (אורח חיים לקוי, שמיעת או ראיית טראומה לאחרונה, מאכל מקולקל ועוד), מנסה ליישם 'פתרונות' ששמע כמו נשימות עמוקות, עצירת המחשבות השליליות וכדומה.

השלב השלישי הוא השלב בו למרות כל הנסיונות וההשתדלויות להיחלץ מה'איום' הקיומי, החולשה ממשיכה להכות במלוא עוזה, כמו מתעלמת לחלוטין ובאדישות ממאמציו הנואשים של הנתקף. חשוב לציין ששלושת השלבים הללו מתרחשים במהירות ולעתים אפילו תוך שניות בודדות, אך משהנתקף מגיע לשלב זה, כאן מתחילה החוויה המטלטלת והקשה בו המח אומר לעצמו: "אם אני מרגיש חולשה קיומית איומה כזו, וכל מאמציי לייצב ולפתור את המצב עולים בתוהו, ככל הנראה הפעם זה אמיתי והסוף שלי קרב: מוות, היעלפות או איבוד השפיות", וכיוון שמסקנה זו צפה ועולה בבירור כאפשרות הכי סבירה, המח – מתוקף תפקידו להילחם למען ההישרדות עד הנשימה האחרונה – שב ומנסה בכח להפעיל את כל מה שאפשר (לעיל: "השלב השני") ובלבד להיחלץ מהבור השחור האימתני הזה.

וההתקף? עדיין ממשיך להכות במלוא עוזו באמצעות הגברת החולשה למאפיינים קיצוניים כמו חיוורון עז, רפיון קיצוני באיברי הגוף, ותחושת דה פרסונליזציה.

המדהים הוא שככל שהאדם הנתקף מנסה בצורה אינטנסיבית יותר להיחלץ מההתקף, כך החולשה מתחזקת לעומתו יותר ויותר. זהו ההסבר לתחושה המפחידה הקיצונית כל כך, וזוהי הסיבה שאין לתופעה אח ורע בשום תופעה נפשית או פיזית אחרת, בהם ככל שנסיונות התיקון והחילוץ עולות כך נחלשת התופעה ותסמיניה.

ומה המפתיע ביותר בתופעת ההתקף? שהיא עוזבת את האדם רק אחרי שהוא עבר את נקודת ההשלמה ותחושת חוסר האונים העמוקה.

תעלומה או לא תעלומה?